מגיל מאוד צעיר הבנתי שרק אני אחראית לכל מה שקורה איתי. אני זוכרת שאמרתי להוריי בגיל 16, שאני אעשה מה שאני חושבת שנכון לי, ואם אעשה טעות, אני אשא באחריות. וכך היה.
תמיד עשיתי מה שאני רוצה, מה שחשבתי שטוב לי באותו הרגע, מה שהרגשתי שנכון לי.
כן, מה שהרגשתי שנכון לי, כי בעצם, הרגש אצלי הוא המניע העיקרי בחיי. אני חושבת קודם עם הלב...
זה טוב? זה לא טוב? קצת קשה עכשיו לנתח ולשנות.
האמת, ניסיתי את זה כמה פעמים, אבל, זאת לא הייתי אני. אז זהו זה. אני לא יכולה לשנות את מי שאני. ואני גם לא רוצה.
וחוץ מזה, אני מאמינה שכל מה שקורה צריך לקרות, אז זה לא כל כך משנה עם מה אחשוב קודם. כי בכל מקרה המצב יגיע להיות כמו שהוא צריך להיות.
מעולם לא חשבתי או חלמתי שאגיע למצב בו אני נמצאת היום, בעקבות אירועים שלא חלמתי שיכולים לקרות לי, או שהם אפשריים בכלל.
אבל, אני לא מצטערת ולא מתחרטת על כלום. למה?...כי אני מי שאני.
ומי שלא יכול לקבל אותי כמו שאני, זו הבעיה שלו, לא שלי.
אני לא אשתנה, לא משנה מה יהיה.
לא משנה לאן החיים לוקחים אותי, אני לא אשתנה. זאת אני.
;){kind=link}