והדרך היחידה משם, היתה, פשוט, לעלות בחזרה.
אבל איך? איך?
כי כל שרציתי היה רק להיעלם. רק לא להיות. הרגשתי כל כך מרוקנת וכל כך חסרת אונים. הכאב דחק אותי לחוסר בהירות. הכאב גרם לי חוסר רצון בסיסי. לא יכולתי לאכול או לשתות או לישון. היום הפך לילה, הלילה הפך יום. לא רציתי ולא יכולתי לעשות שום דבר. פשוט לא תיפקדתי. בלילה מול המחשב עד שהפציע אור יום, ובבוקר שוכבת במיטה בלי רצון ובלי יכולת ובלי תזוזה. ניסיתי אפילו לא לנשום, מרוב שכאב לי.
הייתי בשפל הכי נמוך שקיים. ולא רציתי להיות בשום מקום אחר, גם לא שם. אבל לא היה מקום אחר. חשבתי בשבילי הכל נגמר. אין שום טעם לכלום. לכלום. לשום דבר.
ומהמקום הזה, מתחתית השאול, לילה אחד כששכבתי לי, כי כבר כאב לי כל הגוף לשבת, פשוט נרדמתי.
וחלמתי חלום.
ולמחרת היום, בבוקר קמתי וידעתי.
ידעתי איך ומה עלי לעשות, על מנת לעלות מהתחתית. ידעתי איך ומה לעשות על מנת שלא יכאב.
להגיד זה היה קל? ממש לא. כי עדיין לא השלמתי את התהליך. אבל אני ממש ממש בסוף. עוד כמה צעדים ואני יוצאת מהגיהינום הזה.
לקח לי המון זמן, אבל, אני ורק אני זו שיכולה עליי על עצמי. אני ורק אני זו שיכולה לעזור לעצמי להפוך את עצמי למי שאני ושהייתי קודם. אני ורק אני יכולה כי רק אני מכירה אותי הכי טוב. (וגם אלוהים, כמובן, וזה כבר סיפור אחר).
החלום שחלמתי פשוט הציל אותי, וגרם לי להבין המון דברים. נתן לי המון משמעויות שחיפשתי וגרם לי להבין המון סיבות להרבה אירועים.
מה עוד לומר, התעוררתי באותו הבוקר, עם תובנות מאוד מאוד חזקות. במיוחד לגבי עצמי.
פשוט קמתי והתחלתי לחיות. וזה כבר עוד סיפור.
;){kind=link}