באמת אהבת אותי, זה היה ברור.
תמיד באת,
והרעפת,
הכל, כמו בחלום.
ולא נתת לי רגע, אפילו לנשום.
רצית אותי שלך לתמיד,
שלך לעתיד.
והרגשתי פתאום חנוקה מאוד
בכל מערכת היחסים הזאת.
הרגשתי כלואה, בכלוב של זהב אמנם,
בלי חופש לנשמה, כבר בלי טעם.
כמו בתוך בועה, מלאה מתיקות.
מנותקת מהמציאות.
לא נתת לי רגע מנוח,
וכבר לא היה בי כוח.
קינאת לי, יותר מידי.
דיייייייי
ניסינו אחר כך, אחרי כמה שנים שוב ושוב, אך לא היה לזה שום טעם, כי כבר היית אזוק לילדים, ולא היית מתמסד איתי לעולם. למרות שאהבת. אבל את הזיכרונות אהבת. את התמימות. את החלומות. לא את המציאות.
לימדת אותי דבר חשוב אחד, ממך הבנתי איך מרגיש אדם כשמקנאים לו יותר מידי.
הקנאה כובלת. הקנאה הרסנית. הקנאה היא מחלה רעה.
אני הייתי כך קודם. ועכשיו הבנתי מה עשיתי. איך הרסתי.
להגיד שלא קינאתי אחר כך? נכון, קינאתי. אבל במידה נכונה. לא גרמתי לאחר להיות כבול, כלוא, מתוסכל.
אז זהו.
תודה.
;){kind=link}